בוקר בהרדוף
שום דבר לא הכין אותי למה שעתיד היה להתרחש בבוקר אותו יום כשיצאנו לגן הבית .
מיד עם הנסיעה השכם בבוקר לכיוון השדות נגלה הירוק במלא הדרו. שורות שורות של ירוק בגוונים שונים קידמו את פנינו, השמים הכחולים נפרשו מעל כאילו בקשו לגונן על הירוק שלא יחדל, הרגשתי את עקצוץ האוויר הצלול שחדר לראותי והתמלאתי חדווה.
הצבע הירוק בלבל את העין, רגע נגלה הירוק העז של הסלרי ורגע אחר תפס את מקומו שיח כרוב הניצנים עם עליו הגדולים ומיד כשהפניתי מבטי מעט, צבע הארגמן של הכלניות סנוור את העיניים.
בשדות ממול נראו ראשים מבצבצים שהתמזגו בצבעי עלי הכרוב הגדולים כאילו היו חלק משורת הירק שהחל לפרוח זה עתה, וקולות הרוח הנושבת ליוו את השקט ששרר מסביב ...
ברחבה שלפני השדה עמדו מספר מכוניות שהיו ניגוד מוחלט לכל מה שעתיד להתרחש במרחק של 200 מטר.
ככה ירדנו גם אנחנו אל השדה.
הסתקרנתי למראה האנשים הדוממים מעל שורות הירק , עסוקים במלאכתם כאילו ארגו ברגע זה אריג עם חוטי זהב, החלטתי לבדק את פשרו של הקסם. הצטרפתי לשני צעירים שהיו עסוקים בשתילת חסה וניהלו שיחה חרישית ביניהם.. השיחה התנהלה בשקט, כמעט בלחש , הם סיפרו זה לזה על הבית, על האחות שעובדת כמשווקת ואוטו תהיה מטפלת בשיאצו, על המשל או הסיפור שקרא ומה הוא מבין, ויותר מכל רחפה השאלה "איך המרגש? " זו נשאלה מספר פעמים תוך כדי השיחה, תוך כדי העבודה כשהאחד מניח את השתיל הרך מסמן את המקום והשני דואג לשתול אותו באדמה. שניהם, רכונים אל האדמה הרטובה מגשם של אתמול, זזים בסנכרון מחלט בקצב הידוע רק להם. סביבם פזורים בשדה זוגות זוגות, אנשים צעירים ובוגרים.
כך עד לשעה היעודה שבה התרוממו הראשים, הביטו סביב והחלו עולים למקום בו יתרחש – נס.
התאספנו כולנו מתחת לסככה, פתוחה לאוויר ולשדות שעטפו אותנו מסביב. חלקנו מבוגרים, חלקנו צעירים סקרנים שבאו לגלות עולם ועצמי, חלקנו כואבים את כאבי הלב והנפש, חלקנו כאובים את כאבי הגוף הדואב ממחלה. ככה נעמדנו במעגל מקשיבים לרוח, נושמים את השדות, מברכים לבוקר טוב ולארוחה טובה.
כשהוגשו מגשי הירקות החמים לצדם ערמות ירק טרי בשלל צבעים נשברו המחיצות, נשמעו קולות הצחוק המתגלגל מפינה אחת וקולה של שיחה ערנית בשולחן מנגד על דברים ברומו של עולם עניני אמונה ונפש .
הייתה זו הארוחה הטובה ביותר שאכלתי בחיי. לא ארוחת גורמה, לא מתובלת במיני תבלינים אקזוטיים, ארוחה בה הגוף רווה נחת למראה בטטה חמה וסלק אדום , והנפש רקדה בגיל מהחום שהתפזר עם האנשים סביב.
בקצה הרחבה ראיתי אותם, ישובים כתף אל כתף, משוחחים בשקט השמור להם, כאילו היו בתוך רחם, הפעם לא יכולתי להאזין אבל הרגשתי רטט נשמותיהם שחוברו בחוט שזור ...
באותו היום, בלילה במיטה, כשאני מגלגלת את מראות הבוקר – הודיתי על המקום, הזכות ... להיות שם.